מוקפאים (1994) בע"מ נ' לחם משנה בע"מ ואח'

החלטה

בפני בקשה לחיוב המשיבה (התובעת) בהפקדת ערובה להוצאות המבקשים (הנתבעים 4, 7).

הרקע לבקשה

1. המשיבה הגישה כנגד המבקשים ונתבעים נוספים תביעה הצהרתית וכספית על סך של 1,019,900.6 ₪ לפיה נדרש בית המשפט להורות על הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעות 1-3 באופן שבעלי מניותיהן ומנהליהן, הנתבעים 4-7, יחויבו בחובות הנתבעת 1 כלפי התובעת.

2.המבקשים הגישו כתב הגנה ולפיו כופרים הם בתביעת המשיבה כנגדם, שכן לטענתם עילת התביעה הינה רק כנגד הנתבעת 1, סכסוך אשר הוכרע בהליך בוררות שנערך בין הצדדים, וכן, שאין המשיבה הוכיחה את היסודות הנדרשים בדין להרמת המסך כנגדם.

טענות הצדדים

3.המבקשים עותרים לחיוב המשיבה, שהינה חברה, בהפקדת ערובה בסכום של 15% מסכום התביעה. המבקשים טוענים להיעדר עילת תביעה כנגדם. לטענת הנתבע 7, עילת התביעה המבוססת על הרמת מסך לכאורה, נעדרת כל תשתית ראייתית עניינית באשר למעורבותו במיוחס לנתבעות 1-3. הנתבע 7 טוען כי סיכויי תביעת המשיבה להרמת המסך מעל פני הנתבעת 3 והטלת אחריות אישית עליו קלושים ביותר נוכח ההלכה הרווחת בעניין ונטל הצגת הראיות הכבד המוטל על התובעת. בנוסף להוצאות הרבות הכרוכות בניהול התביעה, הנתבע 7 מתגורר בשוודיה, ולטענתו, הליך מורכב שכזה סביר שיהיה כרוך בהוצאות משמעותיות נוספות עבורו. מכאן, נוכח סכום התביעה הגבוה והחשש שלא יהיה מהיכן להיפרע, יש לחייב את המשיבה בערובה מתאימה להבטחת הוצאותיו.

הנתבע 4 שולל אף הוא את טענות התובעת בדבר הברחת נכסים, מוצא שהינן ריקות מתוכן ואינן נסמכות על ראיות. לטענתו, זהו ניסיון קלוש של התובעת לייצר עילת תביעה משלא עלה בידה לגבות את פסק בוררות כנגד הנתבעת 1.

זאת ועוד, לטענת המבקשים התובעת היא חברה ריקה מתוכן שאינה מקיימת כל פעילות עסקית שוטפת והיא הוכרזה כחברה "מפרת חוק" לאחר שמאז שנת 2004 לא הגישה לרשם החברות דוחות שנתיים ולא שילמה אגרה כחוק. המבקשים סבורים שלא יוכלו להיפרע מהתובעת במידה ויפסקו להם הוצאות.

4.בתגובה, טוענת המשיבה כי הבקשה לערובה הוגשה בכדי לחסום בפניה את הגישה לבית המשפט, ולמנוע ממנה בירור תביעתה שמקורה בגזל שנגרם לה לכאורה על ידי המבקשים. האחרונים מנסים ליצור מצג שווא, לפיו התביעה נעדרת עילה ומסובכת, בעוד העובדות מפורטות דיין ונסמכות על ראיות. טענת המבקשים כי המשיבה הינה חברה "מפרת חוק", בעוד הם אינם צד לדרישות חובה של התובעת, אינה רלוונטית ויש בה כדי ללמד על חוסר תום לב מצידם של אלו.

לטענתה, המשיבה אינה פעילה כיום, שכן נכסיה ופעילותה נמכרו לנתבעת 1 אשר לא שילמה את התמורה בגינם, והמבקשים בהתנהגותם הביאו את המשיבה להגשת התביעה, ובנסיבות אלו חיוב המשיבה בהפקדת ערובה משמעו שהחוטא יצא נשכר. לטענתה, המשיבה עורכת ומגישה דוח"ות כספיים כדין ומשלמת את התחייבויותיה, ואף המצהיר מטעמה, שהינו בעל מניותיה, מוכן לערוב לתשלום התחייבויותיה.

עוד טוענת המשיבה, ביחס לגובה הערובה המבוקשת, ומבלי להסכים לבקשה, הרי שהינה מופרכת ומוגזמת. ערובה, אם תקבע, תהיה סמלית ותואמת להוצאותיהן המפורטות של המבקשים, בצירוף אסמכתאות.

5. בתשובה לתגובה, חוזרים ומציינים המבקשים את חששם הכבד כי התובעת לא תשלם את החובות שייפסקו לחובתה. לטענתם, המשיבה היא חברה ריקה מתוכן, אשר מתקשה לעמוד בתשלום חובותיה, כראיה לכך נטען כי לתובעת חוב בהוצאה לפועל אשר טרם שולם מזה שלוש שנים, טרם שולמו חובותיה לרשם החברות מזה שמונה שנים, וחוב העומד על כ- 1.5 מיליון ₪ לבעל השליטה בה. יתרה מכך, לא הציגה המשיבה בתגובתה מסמכים המלמדים כי אכן ניתן יהיה להיפרע ממנה בבוא העת.

המסגרת הנורמטיבית

6.בהתאם לסמכותו של בית המשפט לפי סעיף 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, נקבע כי:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

יחד עם זאת, העקרון לחיוב חברה-תובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע, עוגן בסעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "החוק"):

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

דיון והכרעה